סיפור הלידה של נופר

נופר הגיעה אלי בשבוע 32, מרגישה לבד וחוששת מאוד מהלידה. הספקנו להפגש 5 פעמים לפני הלידה. ניסיתי למקד את המפגשים שלנו בידע פרקטי שיעזור לה בלידה ובצירים, ובעבודה על שחרור הפחדים.

יום שלישי, 15.3, שבוע 38+ צירים באים והולכים כבר שבועיים. זיהתה הפרשות שלא ידעה אם ירידת מים או לא. אחרי לילה במיון – הפרשות. לא ירידת מים. הקלה.

אחרי יומיים מדברות, מרגישה כאילו קיבלה מחזור – נהדר! תחילתה של לידה. תנוחי, תתכנסי, תעטפי את עצמך בחום ואהבה ותעדכני על התפתחויות.

בערב הצירים מתגברים. המרווחים קטנים, אבל הצירים קצרים. בשיחה טלפונית ברור לי שהלידה עוד רחוקה אבל היא כבר מרגישה שלא יכולה להיות יותר בבית והם יוצאים לבית היולדות. מבקשת שתעדכן. ב2:00 נבדקת לפתיחה 2 ממליצים לה לחזור הביתה אך היא מעדיפה להשאר שם, נכנסת לחדר בדיקה ומחכה ל4:00 לבדיקה נוספת. בעלה נרדם. היא לבד. מצלצלת אלי. אני מנסה להרגיע ולעודד, להנחות שוב איך להתמודד עם הצירים, אך היא בעיקר בודדה. בסוף מחליטה לצאת אליה למרות שזה כנראה ייקח עוד הרבה זמן.

ב4:30 מגיעה אליה. אחרי בדיקה ל2.5 אמרו לה שתכנס לחדר לידה, אך שתחזור להמתין באותו חדר ויקראו לה. אנחנו נכנסים לחדר. בצירים אני מעסה, מזכירה לנשום ולנוע. כמה שאפשר לעמוד על הרגליים – עדיף. היא כואבת. ההורים שלה מגיעים, קשה להם לראות אותה ככה. היא מבקשת מהם לחכות בחוץ. בעלה הולך לישון בחדר אחר. נשארנו שתינו. עושה כל מה שמצליחה לחשוב עליו כדי להרגיע אותה. היא צריכה לשחרר. אני מסתכלת עליה – יש בה כוחות. יש בה אמונה. יש בה המון פחדים מהלידה, ומהחיים שאחרי. היא יכולה לעשות את זה. זה ברור לי. אבל המחשבות לא עוזבות אותה. היא ממש רוצה להכנס כבר לחדר לידה ולקבל אפידורל. ב6:00 נכנסנו לחדר לידה. היא נכנסת למקלחת – הקלה. אבל באיזשהו שלב מבקשת לצאת ולקבל אפידורל. ממש מחכה כבר לאפידורל. הצוות המקסים מצידו מנסה לדחות את האלחוש כמה שיותר. אני מברכת על כך, היא פחות. ב8:30 המרדים נכנס. אנחנו יוצאים ומשאירים אותה בידי המיילדת הנהדרת שתומכת בה ומרגיעה אותה בהעדרי. חשה הקלה. אני מנסה לעזור לה להרגע עוד, עדיף שתישן. אבל המחשבות לא מרפות, והיא לא נרדמת, וכך גם הלידה – הכל זז מאוד לאט. אני מזיזה, מעסה, מטלטלת, הופכת מצד לצד, מדברת. אחרי שהתחלפה משמרת, ואת פנינו קיבלה מיילדת מקסימה נוספת (מה הסיכוי שזה יקרה), בשתי בדיקות פתיחה – שוליים. מצד אחד זה נהדר, מצד שני ברור לי שהראש שלה לא נותן ללידה להתקדם. שואלת אותה מה מטריד אותה, מה מפחיד אותה, ומה היא צריכה כדי להשתחרר מזה – בשביל ללדת. היא אומרת שמפחדת מהלידה וצריכה משפטים מעצימים ומחזקים. כאן נכנסנו למעין טראנס. היא על הצד, אני לידה, מנענעת את גופה מלמעלה למטה, אומרת משפטים והיא חוזרת אחרי. "את יכולה ללדת. את יודעת ללדת. אין מה לפחד מהלידה. את תכף אמא. בקרוב תוכלי להחזיק את התינוק שלך. את סומכת על הגוף שלך. את סומכת על התינוק שלך. וכו" והיא אחרי. וממשפט למשפט הקול שלה יותר חזק ובטוח. היו בחדר עוצמות מדהימות, היא הצליחה לשחרר! להתרכז בגוף שלה וברחם שלה. זה היה מדהים! ובאמת הגיעה לפתיחה מלאה. אבל הצירים, הם נעלמו. פיטוצין, ועוד פיטוצין, ומעלים מינונים – עד שהצירים חוזרים. למרות האפידורל היא מרגישה את הצירים. היא אומרת לי מתי מתחיל לה ציר, ואנחנו עובדות. היא בטוחה שהתינוק כבר יוצא, אבל לראש יש עוד דרך לעבור. היא לוחצת ושרה. מדהימה שכמותה. הראש כבר מבצבץ בציר, ונכנסים הרופאים. כבר שלוש שעות בפתיחה מלאה, והתינוק צריך לצאת. בנוסף בגלל שלא עשתה העמסת סוכר או מעקב סוכר אחר במהלך ההריון הרופאים חוששים מאוד. נהלים. המיילדת אומרת: אבל הנה הראש, היא יכולה לעשות את זה. הרופא הבכיר מחליט לעזור לה קצת בלחיצות על הבטן לפני שסוגר את העניין עם ואקום. אני נושמת לרווחה. מגיע ציר, המיילדת מנחה ללחוץ, הרופא עוזר מבחוץ, אני מעודדת. האחות האחראית מציצה, לוחשת למיילדת (מעליי) שאם תעשה חתך קטן הוא יצא מיד. המיילדת כמעט מקשיבה לה אבל ברגע האחרון מבקשת עוד צ'אנס. הראש כבר מוכתר, אני אומרת למיילדת שנופר רצתה להרגיש את הראש – שתינו עוזרות לה להגיע עם היד לשיערות של התינוק שלה. בציר הבא הראש נולד. בלי תפרים ובלי קרעים. איזו אלופה! נולד תינוק מתוק במשקל 3.380, למרות שתי הערכות משקל בחדר לידה שאמרו 3.800 לפחות.